יש מעט מאוד רגשות שפוגעים יותר מביטול. כאשר מישהו מערער בכוונה או שלא בכוונה את אמיתות החוויה שלנו, זה יכול להיות הרסני. חוויה מתמשכת שהאמת שלנו נשחקת באיטיות על ידי האחר יכולה להוביל לאובדן תחושת הערך העצמי ולערעור על השפיות שלנו. בשנת 1944 יצא לאקרנים הסרט 'גזלייט'. הסרט עוקב אחר אישה שבעלה מתמרן אותה כדי להאמין שהיא משתגעת. מאז, המונח 'גזלייטינג' שימש להתייחס לצורה של התעללות פסיכולוגית ורגשית שגורמת לאדם לפקפק בחוויותיו שלו.
"'גזלייט'היא הניסיון השיטתי של אדם אחד לשחוק את המציאות של אחר, בכך שהוא אומר לו שמה שהוא חווה אינו כך – ובכך, הוויתור ההדרגתי מצד האדם האחר." (רובין שטרן, Ph.D.)
'גזלייטינג היא צורה עדינה אך טראומטית של התעללות, והיא עלולה לפגוע ביכולת שלנו לסמוך על אנשים אחרים. עם זאת, האופי הערמומי של 'גזלייט' הוא שהיא בסופו של דבר שוחקת את היכולת שלנו לבטוח בעצמנו.
החוסר נראות, לעתים קרובות גם בלתי ניתן לאבחון, והבלתי פוסק של כאב כרוני הופך אותו למצב המספק כר פורה בשל ל'גזלייט'. בין אם באמצעות אינטראקציות עם מערכת רפואית שאינה מותאמת לסייע לנו או בני משפחה וחברים שאינם מבינים אותנו, אנו חשופים ל'גזלייט' ממקורות רבים. עבור הסובבים אותנו, החרדה שלהם מחוסר היכולת להתייחס אלינו או לעזור לנו יכולה לגרום להכחשה מכוונת או לא מודעת של הקושי שאנו חווים. הם עשויים להקטין, להמעיט או להכחיש על הסף לא רק את הכאב שלנו, אלא גם את הדרך בה אנו מתמודדים איתו, ולגרום לנו להרגיש בלתי נראים, חסרי חשיבות, מכבידים או משוגעים בעליל.
גזלייטינג רפואי
ביקורים חוזרים ונשנים אצל אנשי מקצוע רפואיים שלעתים קרובות אינם מצליחים למצוא את המקור, התרופה, או אפילו דרך להקל על המצב שלנו, גורמים להם לעתים קרובות למתג אותנו כמגזימים, מטופלים עמידים או מחפשי תרופות, כאשר בעצם הם עשויים פשוט להיות מתוסכלים מחוסר יעילות הטיפול שלהם והיעדר אפשרויות מתאימות לטיפול. הם יטענו שהכאב חייב להיות בראש שלנו. גם אם יש השפעה פסיכולוגית התורמת לכאב שלנו, האם זה הופך את החוויה שלנו לפחות רלוונטית או ראויה לביטול? לפעמים נמנעת מאיתנו גישה לבדיקות רפואיות מתוך הנחה שאנחנו איכשהו יוצרים את הכאב של עצמנו ולכן לא ראויים להתייחסות אליו. אבל אולי – רק אולי – אנחנו מכירים את הגוף שלנו כשמשהו לא בסדר. האמון שאנו נותנים באנשי מקצוע רפואיים שיאבחנו את מצבנו הבריאותי עלול לגרום לנו להטיל משקל רב מדי על חוות הדעת הרפואיות שלהם ולא מספיק על הניסיון והאינטואיציה שלנו.
גזלייטינג ביחסים
משפחה וחברים, שאינם מסוגלים לשאת או להתייחס למציאות היומיומית שלנו, עשויים לומר לנו שאנחנו צריכים "לבלוע את זה", ש"זה לא יכול להיות כל כך נורא", או ש"אנחנו נראים בסדר". במקום לזהות את החוסן וההתמדה הנדרשים לנו בכדי להתמודד יום- יום עם הכאב , משליכים את החוזק שלנו בפנינו כהוכחה לכך שהמאבקים שלנו קשים כפי שאנו מציגים אותם. דרך המבוכה שאנו עלולים להרגיש לגבי הצורך בהתחשבות, אנו משתיקים את עצמנו כדי לא להיראות חלשים או בעיתיים. כדי להימנע מלהיתפש כנטל, אנו כופים עצמנו למצבים שאינם מכבדים את הצרכים שלנו. כשאנחנו צריכים מנוחה, אנחנו עובדים. כשאנחנו צריכים קצת יותר זמן, אנחנו לוקחים פחות. כשהתשובה שלנו להזמנה יכולה להיות מאוד מובנת ומכבדת כמו "אני פשוט לא יכול כרגע", אנחנו הולכים.
עם הזמן, הקולות של הסובבים אותנו שמפקפקים, מערערים ומזלזלים בחוויותינו מתחילים לפלס את דרכם לראשנו. אנו שומעים את ההד של הביקורות ואי ההבנות שלהם כמחשבות שלנו, ואנחנו מוצאים עצמנו קורבנות של החקירה העצמית שלנו. ההשפעה המאכלת של 'גזלייט' פירושה שהביטחון העצמי שלנו במציאות החיים שלנו מוחלפת בספק עצמי. לאחר שהתדרדרנו לחוסר ביטחון בגלל הכחשה מתמשכת של אנשים אחרים את המציאות שלנו, אנחנו מתחילים להטיל בה ספק בעצמנו. אולי הכאב שלנו והמאבקים שאנו מתמודדים לצדו באמת נמצאים בראשנו, כפי שאחרים אומרים לנו כל הזמן. אולי אנחנו פשוט לא מתאמצים מספיק. אולי אנחנו מגזימים.
גזלייטינג עצמי
'גזלייט' לא תמיד חייבת להגיע מאחרים. אנו חיים בעולם השם דגש על ערכי פרודוקטיביות, הישגים והעמדת פנים 'אמיצות'. כאשר אנו מפנימים את הערכים הללו, הם יכולים להפוך ללחצים שמשפיעים עלינו לרעה, ומשפיעים עלינו לעקוף את הכאב שלנו ולפעול בצורה שמזיקה לנו. בחוסר הרצון שלנו להשלים עם הכאב הכרוני שלנו, אנו יכולים ליפול קורבן 'גזלייט' שלנו. ייתכן שגם עם הצוות הרפואי והמעגל החברתי התומך והמאמץ ביותר, עדיין נטיל ספק באמיתות של מה שאנחנו מרגישים. זו יכולה להיות משימה ענקית לקבל עד כמה כאב כרוני משפיע על חיי היומיום שלנו. הכחשה של המציאות יכולה להיות מנגנון התמודדות כדי להרחיק את עצמנו מנסיבות חיינו. עם זאת, זה לא מכבד את מה שעובר עלינו. אם לא נקבל עד כמה אמיתי הכאב הכרוני שלנו ועד כמה הוא משפיע על איכות חיינו, יהיה עלינו להדחיק את הצרכים האמיתיים שלנו וכברירת מחדל לחיות חיים שאינם מכבדים את המציאות שלנו.
יש לנו את המילה האחרונה
הכאב שלנו אמיתי. החוויות שלנו אמיתיות. אנחנו לא חלשים, ואנחנו לא משוגעים, אם כי מוטלת עלינו המשימה לנהל כאב כרוני שאחרים לא יכולים לראות או להבין. אנחנו צריכים להחזיק את זה מול אלה ש'גזלייט' -מדליקים- אותנו, בין אם זה רופאים, משפחה, חברים או הקולות הפוגעים שחיים בתוכנו. יש לנו את היכולת הבלעדית לקבוע מה אנו חווים, איך אנו מרגישים ואיזו השפעה יש לכאב כרוני על חיינו. לאחר שהשלמנו עם זה, נוכל לקבל ולהכיר בהשפעות הללו ולהתחיל לעמוד על חווייתנו מול העולם. פיתוח הכוח והביטחון הדרושים לנו כדי להטעין את עצמנו בביטחון עצמי וסירוב לאפשר לאחרים לצייר את המציאות שלנו במברשות המשרתות אותם בלבד יכול להיות ההבדל בין להרגיש מצוידים היטב להתמודד מול הכאב שלנו או להרגיש אבודים וחוסר ודאות במי שאנחנו ובמה שאנחנו צריכים.
לטפח את הכוח והביטחון העצמי שלנו זה לא קל, אבל חיוני. אף אחד לא יכול לדעת מה עובר עלינו טוב יותר מאיתנו. אף אחד לא יכול לתמוך בצרכים שלנו בצורה עמוקה יותר מאיתנו. אנחנו יכולים להשיג כל כך הרבה, אפילו עם הכאב שלנו, אבל קודם כל אנחנו צריכים להחזיק אותו בעוצמה ולהצהיר בתוקף שאנחנו המומחים לגופנו, למוח ולחוויות שלנו.
